<h1>כל בו הלכ' סעודה סימן כ"ד</h1>
<h2>דף כא.</h2>
ספק ברך לאחריו ספק לא ברך לאחריו בכל ז' המינין שהן מן התורה חוזר ומברך אבל בשאר המינין אינו חוזר ומברך.
<h2>דף לה.</h2>
על כל פירות האילן מברכין בורא פרי העץ ואם הפרי מחמש המינין כגון ענבים ותאנים ורמונים מברכי' אחריהן בא"י אמ"ה על העץ ועל פ"ה ועל ארץ חמד' טוב' ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלהינו עלינו על ישראל עמך ועל עירך ועל נחלתך ובנה ירושלים עירך במהרה בימינו ותטענו בה ותנחמנו בתוכה כי אל טוב ומטיב אתה בא"י על הארץ ועל פרי העץ. ועל שאר המינין כגון שקדי' ואגוזים לוזים וערמוני' ושאר פירות שאינן משבעה מינין מברך אחריהן בא"י אמ"ה בורא נפשו' רבות וחסרונם על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי בא"י חי העולמי' כך נרא' מהירושלמי שחותמי' בשם. והר' יונה ז"ל כתב שאין חותמין בשם לפי שזה מטבע קצר הוא וכיון שלא הוזכר בתלמו' שלנו לא נחתום בשם מספק והנכון לחתום שלא בשם ולומר בא"י אמ"ה בורא נפשו' רבות וכו'. וכן הוא הפירוש בורא נפשות רבות, וכל מה שצריכין, וחסרונן מלשון וכל מחסוריך עלי, על כל מה שבראת אתה חי העולמי'.
ירושלמי עד כמה יפרוס פי' כמה ירצה לאכול. ר' חנניא ור' מונא חד אמ' כזי' וחד אמ' פחות מכזית הלכך משמע דברכת המוציא כשאר ברכות הנהנין היא. ואמרינן אסור לאדם שיהנה מן העולם בלא ברכה ומברך על פחות מכזית המוציא וכן על פחות מרביעית מברך בו פרי הגפן ויש אומרי' דעל פחות מכשעור אינו מברך רק שהכל דברכת הנהנין היא ובשם רב אחא גאון ז"ל מצאתי דעל פחות מכשעור אין צריך לברך אפילו שהכל.
מי שברך על הדבר ונפל מידו ואינו מוצאו כתב הרבי יונה ז"ל שצריך לחזור ולברך כשחוזר ואוכל מאותו המין. ונשאלה שאלה אל ר"ת ז"ל על אדם שברך על כוס אחד ונפל מידו קודם שישתה אם צריך לברך על כוס שני והשיב דלא צריך. והר' יונה ז"ל כתב גם כן כי מי שברך ברכה שאינה צריכה יש לו לסיים ולומר למדני חקיך כדי שיראה כקורא פסוק ולא יהיה זוכר שם שמים לבטלה כך כתב הר' יונה ז"ל בשם גאון.
<h2>דף לו.</h2>
ופסק הרי"ף ז"ל שהאוכל קמח שעורים או קמח של חטים כמות שהוא מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות רבות ועל שבלים של חטים שחרכן באור כדרך שעושין קליות מברך עליהן בורא פרי האדמה. ועל שבלים של שעורים שהכל לפי שהן מאכל קשה ואין דרך לאכלן והוא הדין לכוסס את החטי' שמברכין עליהן בורא פרי האדמ' והכוסס שעורים שהכל וכן הורה רבינו יצחק הזקן ז"ל. ולבסוף כתב הר' יונה ז"ל שמברכין עליהן בורא נפשו' רבות והביא ראיות גדולות לדבריו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ויש מן החכמים שאמרו שמברכין לבסוף על תנובת השדה ועל ארץ חמדה וכו' וחותם על הארץ ועל הפירות ולפי שהוא מז' מינין ופרי האדמה תקנו בה נוסח זה.
ועל לולבי גפנים והעלין שלהן כתבו חכמי צרפת שאין מברכין עליהן רק שהכל וכן על חריות של דקל ועל השקדים הרכין שדרך לאוכלן בקליפתן לפי שלא היתה נטיעתן של אלו מתחלה על דעת כן רק על דעת הפרי שעושין לאחר זמן נמצא שאין זה הפרי ולפיכך אין מברכין רק שהכל.
<h2>דף לו:</h2>
וכתב הר"ם מקוצי ז"ל על הבוסר פחות מפול הלבן אין מברכין עליו בורא פרי הגפן לפי שאין שם פרי עליו עכ"ל. וכ' הרב בעל הלכות גדולות שהאוכל השקדים המרים בעודן רכין עם קליפתן מברכי' עליהן בורא פרי העץ ואחר גמר פריין אין מברכין עליהן אפילו שהכל לפי שאין דרך לאכלן כל עיקר מפני מרירותן ונראה שאם ממתקן במים חמין על ידי דברים אחרים שמברכין עליהן בורא פרי העץ כאלו היו מתוקין מתחלתן וגם דעת הר' יונה נוטה למה שכתב בעל הלכות גדולות וז"ל אע"פ שאמרו שבשקדים המתוקין אין מברכי' עליהן כשהן קטני' אלא שהכל לפי שאין נטיעתן על דעת כן, בשקדים המרי' מברכין עליהן בורא פרי העץ כשהם קטנים לפי שהמרים ראויים לאכילה כשהן קטנים יות' מן הגדולים שעדיין אין מרירותם ניכר נמצא שנטיעתן היתה על דעת כן ומברכין עליהן בורא פרי העץ. על גרעינין של אפרסקין (ועל) [ושל] גודגדניות או של שאר פירות מברכין עליהן בורא פרי העץ כך כתב ה"ר יונה ז"ל. והטעם לפי שאמרו ז"ל שהגרעינין חייבים בערלה וכיון שיש להן דין פרי לענין ערלה הוא הדין לענין ברכה. ואם הם מרים אין מברכין עליהן כלל. ועל פלפל וזנגביל כתב הרי"ף ז"ל פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה, יבשתא לא כלום דלאו אוכלא אינון. וכן זנגבלא רטיבת' בורא פרי האדמה יבשת' לא כלום. ולסברא זו נוטין מקצת הגאונים ז"ל. וה"ר יונה ז"ל כתב שאין דין הפלפל והזנגביל שוה אלא יבשה אין מברכין עליהן כלל אבל ברטיבה על הזנגביל בורא פרי האדמה ועל הפלפל בורא פרי העץ. ומביא ראיה לדבריו מה שאמרו רז"ל ונטעתם כל עץ מאכל לרבות הפלפלין הנה נראה בפירוש כי הפלפל נקרא עץ ומלבד ראיה זו מביא כמה ראיות אחרות שעל הפלפל הלח מברכין בורא פרי העץ. וכתבו רבני צרפת ז"ל כי כמו שאמרו ז"ל בפלפל ובזנגביל ביבישתא לא כלום הוא [הדין] לכל דבר שהוא כיוצ' בהן שאין לאכלן חיין כמו שהן אלא שמערבין אותן עם דברים אחרים. וכתב ה"ר יונה ז"ל שעל האגוז המבושם הנקרא נוז"א מושקא"ט מברכין בורא פרי העץ. ועל הקנה שנקרא קניל"א בורא פרי האדמה. ועל אותן שהן ספק מברכין שהכל. וכן כתב ר"ח ז"ל. ועל דבש הקנים שנקרא צוקר"י מברכין בורא פרי האדמה, וכן כתב הרב בה"ג. ור"ח ז"ל כתב שמברכין עליו ב"פ העץ לפי שמוציאו מבשול הקנים המתוקים. והר"ם במז"ל כתב שעל הצוקר"י מברכין שהכל ואפילו על הקנים שלו שלא נתבשלו כל צרכן אין דנין הלחו[ת] המתוקות שבהן אלא כמים בלבד ואין מברכין עליהן [אלא] שהכל.
<h2>דף לז.</h2>
ופת אורז ודוחן כתב הרי"ף ז"ל שעל פת אורז מברך תחלה בור' מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות והר' יונה ז"ל כתב שניהן שוין לברכה ועל שניהם מברך בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות. וכן בשאר דברי' שאנו רואין שהן מזון כגון המין שקורין פניס"א מברכין תחלה בור' מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות. עוד כתב שהאורז שדרכו לאכלו שלם מברכין עליו בורא מיני מזונו' ואפי' אכלו שלם כמות שהוא אבל דוחן שאין דרך לאכלו אלא על ידי כתישה וטחינה אם אכלו שלם מברך עליו שהכל פי' אורז בלעז ריי"ש. פי' דוחן בלעז מי"ל ובלשון ערבי קורין ארוז ארוז.
ועל פת שעושין ממיני הקטניות כגון פת פולין ועדשין וכיוצא בהן נראה לכאו' שאין מברכין עליו אלא שהכל לפי שאין דרך לעשות מהן פת ואינן מזון כל כך. ועל הקטנית כמות שהוא בין חי בין מבושל מברכין עליו בורא פרי האדמה. ויש שואלין למה אין מברכין על פת קטנית בורא פרי האדמה כמו שמברכין על הקטנית כמות שהוא שאם נשתנה נשתנה לעלויא ולמה ירד מברכתו, י"ל שלפי שנשתנה לעלויא ירד מברכתו לפי שאין לברך עליו בורא פרי האדמה שכבר יצא מתורת פרי וברכת הפת אין לברך עליו שאינו מה' המינין ולפיכ' מברכין עליו ברכה הכוללת הכל כדאמרינן ועל הכל אם אמ' שהכל יצא. או נוכל לומ' כי באמת נשתנה לגריעות אחר שדרך הנאתן כשהן פרי ועת' יוצא מתורת פרי ובאו לשלא כדרך הנאתן נשתנו לגריעות' הלכ' בדין הוא שיצאו מברכתן ולפיכך מברכין עליהן שהכל.
<h2>דף לז:</h2>
ורז"ל הזכירו בתלמוד לענין המוציא ולענין הפרשת חלה כמה מיני מאכלים שהיו עושים באותן הדורות ועכשיו אין אנו בקיאין בהן כגון נהמא דהנדקא ומרתח גביל ולחם העשוי לכותח ורבים כאלו. ועל כלן כתב רבינו תם ז"ל כלל גדול שאין להרהר אחריו וזהו הכלל. כל דבר שבלילתו רכה ולא נאפה בתנור פטורה מן החלה וכל דבר שבלילתו עבה אף על פי שלא נאפה בתנור חייב בחלה, וראיה ממה שאמרו ז"ל במסכת חלה תחלתו עיסה וסופו סופגנין או תחלתו סופגנין וסופו עיסה חייב בחלה עד שתהא תחלתו וסופו סופגנין, כלומר אם גלגל אותו מתחלתו עב כמו שאר עיסות ולבסוף אפאו באלפס בשמן או בשאר משקין כמו שאופין הסופגנין חייב בחלה כיון שבלילתו היתה עבה מתחלה. וכן אם היתה תחלתו סופגנין פי' שהיתה בלילתו רכה כגון סופגנין שעושין בלילתן רכה ועל זה נקראין סופגנין כלומר שהן רכים וחלולין כספוג וסופה עיסה שנאפת בתנור כשאר עיסות חייבות בחלה שבאחד מכל הדברים האלה היא מתחייבת. והוא הדין אם אפאה באלפס בלא שום משקה שאם יש שם משקה הוי תחלתה סופגנין. וראיה על זה מה שאמרו בירושלמי אמר ר' שמעון בן לקיש כל שהאור עובר תחתיו פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא. אמר רבי יוחנן ובלבד על ידי משקה וכל עיסה שנתגלגלה לעשות ממנה פת לאכילת אדם אעפ"י שבלילתה עבה פטור' מן החלה שכך אמרו רז"ל עיסת כלבי' בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה פטורה מן החלה אע"פ שבלילתה עבה. ויש מתירין לאכול חוטי הבצק הנקראין בלשון משנה ובלעז פינייול"ש לטריא"ה או וירמינ"ט בלתי חלה אע"פ שבלילתן עבה מתחלה ואין מברכין עליהן המוציא כיון שלא לשו אותן מתחלה אלא לבשל לא על מנת לעשות פת מהן ולא דרך פת כלל וכן כל כיוצא בזה. ויש מחמירי' בדבר ואומרי' שכל זמן שיעשנה כעכין כלומר ערוכה ומקוטפת כשאר עיסות שעושין מהן פת אע"פ שלא נעשית לאכילה חייבת בחלה מפני מראית העין. וכן אמרו רז"ל מעשיה מוכיחין עליה, עשאה כעכין חייבת בחלה, כלמודין פטורה. פי' כלימודין כנסרים. פירוש פתיתין ארוכין שאינו מקפיד על לישתן וקיטופן ולפיכך פטורה בזה שכיון ששנה בה אין לחוש במראית העין. וכתב רבי יצחק הזקן ז"ל שבכל דבר שפטור מן החלה פטור מברכת המוציא ומג' ברכות. והרב רבי יונה ז"ל כתב שיש לחלוק בדבר שאם הוא דבר שבלילתו עבה מתחלה ואח"כ רכך אותה על ידי משקה שודאי חייב בחלה לפי שהיתה הבלילה עבה מתחלה וחיוב החלה הגלגול אבל אין מברכין עליה המוציא לפי שהי' תלויה בלחם וזה נתבטל מתורת לחם וכן אין מברכין עליו שלשה ברכות.
<h2>דף לח.</h2>
וכתבו הגאונים ז"ל כי כשאדם קובע סעודתו על כמה מאכלין שעושין מעיסה בין שבלילתן עבה בין שבלילתן רכה אף על פי שאין דרך קביעות בכך מברך עליהן המוציא וג' ברכות אחר שהוא קובע סעודתו עליהן ור' יצחק הזקן ז"ל כת' שאין הקביעו' מועיל בכל דבר אלא דברים שהן ראויין להיות מזון כגון פת הבאה בכסנין שהוא פת המתובל בתבלין. והרב רבי' אשר כת' פת הבאה בכסנין פי' פת הבאה בעבור כסיסה ולא לרעבון והוא פת העשוי מבשמים מברך לפניו ולא לאחריו דברכת המזון פוטרתן. ותרגו' נקודי' של אשת ירבעם בן נבט הוא כסני. ונר' לי לכך נקרא שמו נקודי' שהבשמים נראין בו נקודות אבל יבש היה נקודים אינו מתורת כסני ונקר' נקודים שנרא' בו העפוש נקודו' נקודות עכ"ל. ויש מפרשי' אותו פת שעושין מן העיס' בכסין ומכניסי' לתוכן סוכ"ר ושקדי' ומיני מתיקה וכגון לחמניות שקורין אובלי"ש או בראצדלי"ש וכגון נהמא דהנדק' שהוא בצק שצולין אות' בשפוד ומטגנין אות' בשמן או בבצי' וכיוצא בדברי' אלו ודאי מועיל בהן הקביעות לפי שהן דברי' הראויין למזון אבל באלו הרקיקין הדקין ביותר שעושין בין שני ברזלי' ונקראין ניבלא"ש אין קביעותן קבע ואין מברכין עליהן רק בורא מיני מזונות שאין קביעות אכילה בהן כלל. וכתב הרמב"ם ז"ל שבכל אלו הדברים אם אחרים קובעין עליהן אף על פי שהוא אינו קובע חייב לברך ואם אין אחרי' קובעין אף על פי שהוא קובע אינו מברך שבכל אלו הולכין אחר הרוב ובטלה דעתו אצל כל אדם.
ועל דבש תמרים אין מברכין אלא שהכל לפי שאינו אלא זיעה בעלמא ויש אומרים שאם הוא בעין מברכים עליו בורא פרי העץ שאין דנין אותו לזיעה. וכתב הרב רבי יונה ז"ל שאין זה נכון דודאי זיעה בעלמא הוא שהרי לענין ערלה אינו חשוב משקה אלא היוצא מן הענבים והזתים בפרק העור והרוטב. וכיון שאינו חשוב משקה לענין ערלה ה"ה לענין ברכה ואין מברכים עליו אלא שהכל. ויש שואלין מפני מה אין מברכין על דבש תמרים כתמרים ועל שכר שעורים כשעורים כמו שמברכין על מי שלקות כשלקות אם תמצא לומר שדבש תמרים אשתני לגריעותא ולפיכך אשתני לברכה גרועה אבל מי שלקות לא אשתני לגריעותא ולפי' מברכין עליהן כשלקות תינח דבש תמרים אבל שכר שעורים מאי איכא למימר דהא אישתני לעלויא. וי"ל שאין לדמות ענין שכר למי שלקות לפי שמי שלקות לא יצאו מתורת אוכל שכן דרך בני אדם לאכול פתן בהן כמו בשלקות לפיכך דין הוא שיהיו חשובין כשלקות לענין ברכה אבל שכר שאינו עשוי כלל רק לשתיה נמצא שיצא לו מכללו ר"ל מתורת אוכל לפיכך יצא לו לענין הברכה מכלל השעורים אין מברכין רק שהכל. והרבי יונה ז"ל כתב כי לפיכך יצא השכר מכלל הברכה הראשונה לפי שכבר יצאו השעורים האלה מכללם שלא יוכלו עוד להגיע למעלה גדולה מזו אבל שכר שעורים נוכל לעשות מהן פת ונברך עליו המוציא הלכך כיון שעשית השכר גרעון מהגיע אל מעלת הפת גרעם גם כן בברכ' ואין מברכין עליהן אלא שהכל. ופסקו הגאונים ז"ל כי אחד שכר שעורים ואחד שכר תמרים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל. ולענין שמרי יין מצינו בבבא בתרא אי רמא תלתא ואפיק ארבעה חמרא מעליא הוא וכיון שכן מברכין עליו בורא פרי הגפן אבל בפחות מכאן אפילו יש בו טעם יין אין מברכין עליו אלא שהכל. והרי"ף ז"ל כתב בכלל שאין מברכין על שמרי יין רק שהכל. ואפשר שדעתו היה שמה שאמרו רז"ל רמא תלתא ואפיק ד' חמר' מעליא הוא דוקא ביין שלהן שהיה חזק מאד אבל היין שלנו שאינו חזק כל כך אפי' רמא תלתא ואפיק ד' אין מברכין עליו רק שהכל ויש מן הגאונים שדנין דין זה במיא דפורצני הוא המשקה שעושים בחרצני הענבים על ידי מים ואומרים כי שמרי יין ומיא דפורצני דין אחד להון ויש מחשבי' מיא דפורצני יותר משמרי יין ומברכים עליהן בורא פרי הגפן.
ועוד כתב ואיכא דשאיל אמאי לא מברך בורא פרי האדמה בלחם. ונ"ל דבורא פרי העץ מברכין שכך ר"ל הקב"ה בורא בעץ דבר שאין בו אבל חטה יוצאה כמו' שהוא מכניסה ועל כן מברך המוציא כלומר מה שאדם מכניס בארץ הקדוש ב"ה מוציא. ואם תקשה והרי פולין ועדשין וזרעוני' וכל מיני קטנית שאד' זורען והקב"ה מוציאן כמו שהן מברכין עליהן בורא פרי האדמה ולא פלוג רבנן ז"ל לברוכי עליהו המוציא, והנכון בעיני כי באמת מברכין על החטה ב"פ האדמה כמו שמברכי' על הענבים ב"פ העץ וכשעושי' מהן יין מברכי' בו פרי הגפן משום דאשתני לעלויא וכן בחטה אם יכסוס אותה מברך עליה בורא פרי האדמה וכשנעשה לחם מברך המוציא לחם מן הארץ כאלו הוא בעצמו הוציא הלחם מן הארץ דאין בגרגיר החטה שו' פסולת שאף הסובין ראוי עם הקמח מעורב שכך עני אוכל פתו בעיסה בלושה אבל בענבים איכא פסולת הרבה וצריך לעשות בו כמה דברים עד שיהא ראוי לשתותו.
<h2>דף לח:</h2>
ועל כל מיני ירקות כגון כרוב ותרדין והדומין להן מברכין בורא פרי האדמה ובענין ירקות ושאר מיני פירות כתב ה"ר יונה ז"ל כלל גדול שאין לנטות ממנו ימין ושמאל יש דרך אכילתן מבושלין ולא חיים ויש חיים ולא מבושלין ויש חיים ומבושלין ועל כולן כתב ה"ר יונה ז"ל שג' דינין חלוקים הם. כל דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי כגון כרוב ותרדין ודלועין ולפתות וכיוצא בהן שנעשין ראוין לאכילה על ידי בשול אם אכלן חיין מברך עליהן שהכל ואם אכלן מבושלין בורא פרי האדמה וכל דבר שנאכל כמות שהוא חי ונגרע טעמו על ידי בשול כגון צנון וקשואים והחציר והבצלים והשומים שכל אלו גרועין כשמבשלין אותן בפני עצמן מבלי בשר ותבלין ושאר מטעמים אם אכלן חיין מברך עליהן בורא פרי האדמה ואם אכלן מבושלין שהכל. וכל דבר שנאכל חי ומבושל כגון חבושים וערמונים וכיוצא בהן מברך עליהן בורא פרי האדמה כדינן קודם בשולן. ועל הדבש אין צריך לברך לפי שאין הדבש עיקר שאינו רק לתת טעם ולפיכך אין מברכין אלא על האגוזים. ויש אומרים שהדבש עיקר ומברכין עליהן שהכל. ואם נאמר שהפרי עיקר כיון שהאגוזים אין דרך לאכלן מבושלין בפני עצמן והדבש הוא ממתקן הרבה ומכשירן לאכילה אין מברכין עליהן אלא שהכל כ"מ.
<h2>דף לט.</h2>
ולענין ברכה שלבסוף נסכמו הגאונים שעל דבר שאינו בריה שלימה ואין בו כזית אין מברכי' אלא לפניו בלבד כדי שלא יהנה מן העולם בלא ברכה אבל לאחריה' אין מברכי' כלל. ועל כל דבר שיש בו כזית ואף על פי שאינו בריה שלימה או שהוא בריה שלימה אע"פ שאין בו כזית כגון גרעין של רימון או של ענב או גודגדניות וכיוצא בהן מברכי' עליה' תחלה וסוף ברכה הראויה להן. ויש מקשין על זה ממה שמצינו בתלמוד אני ראיתי ר' יוחנן שאכל זית מליח וברך עליו תחלה וסוף ומקשה התלמוד ולמה בירך לסוף והלא אם יוציאו ממנו הגרעין לא ישאר בו שעור כזית ובפחות מכזית אין מברכי' עליו בסוף ומשני זית גדולה היה שהיה בו שעור זית בינונית בלתי הגרעין, וא"כ הוא שאין להקפיד על שעור בדבר שהוא בריה מה לו לתרץ ולהשיב שזית גדולה היה תיפוק לי שהיה בריה שלימה ואין לחוש כדי לשיעור. וכמו כן תירץ הירושלמי כדאמרינן התם שלפיכך בירך רבי יוחנן לבסוף לפי שהיה בריה שלימה. והרבי יונה מעמיד תלמוד שלנו עם הירושלמי ואומר שאם הוא דבר שאין דרך לאכלו עם הגרעין כגון זית וכיוצא בו צריך שיהיה בו שיעור לבד הגרעין שמאחר שאין דרך לאכלו עם הגרעין לא ישאר בריה שלמה כשמוציאי' ממנו הגרעין ומפני זה הוצרך התלמוד להעמיד הדבר בזית גדול אבל כל דבר שדרך לאכלו עם הגרעין כגון פרידה של ענב או של רמון או גודגדניו' וכיוצא בהן אף על פי שאין כזית בין הכל דנין אותה לבריה שלמה ומברכין עליו תחלה וסוף.
<h2>דף לט:</h2>
ולוקח פתו ומברך המוציא לחם מן הארץ ירושלמי אין מברכין אלא בשעה שהוא פורס אמר רבי חייא הדא אמרה הדין דנסיב עגולא ובריך עלויי ולא אתי לידיה צריך לברוכי עלויה זמן תנינות אמר רבי תנחום וצריך למימר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה וכן דעת הרמב"ם ז"ל.
ויש שמברך ואחר כך חותך הלחם בסכין כי אם יחתוך קודם הברכה לא לחם שלם הוא ואנחנו נהגנו לחתוך תחלה כי כל זמן דאגידא החתיכה בלחם שלם מקרי. וקודם שיעשה המוציא בשבת יקדש על הכוס שנ' זכור את יום השבת אין לי אלא ביום בלילה מנין ת"ל את יום, ובהלכות שבת נבאר הלכות קדוש בג"ה.
וכתבו הגאונים שמי שיש לפניו פרוסה של חטים ושלמה של שעורי' מברך על פרוסת החטים ופורס השלמה של שעורי' לפי שהחשוב עדיף והוא קודם לברכה. והרמב"ם ז"ל כתב שמברך ובוצע בשתיהן בשלמה של שעורים שהשלמה מצוה מן המובחר ובפתיתין של חטים משום דחשיבי ואפילו היו שתיהן של חטין אלא שהפרוסה מסולת נקיה יותר מברך על הפרוסה לפי שהחביב קודם אבל לעולם היו שתיהן שוות ישתדל אדם לברך על השלמה לפי שהשלמה לברכה מצוה מן המובחר לברך על הלחם שלם ומראשו. ולענין פירורין דקין כתב הרב רבינו יונה ז"ל ששלשה דינין חלוקין הן בזמן שהפרורין מבושלין אם יש בפרוסות קיימות עד כזית מברך עליהן המוציא ושלש ברכות ואם לאו אע"פ שיש בהן תואר לחם אין מברכין עליהן אלא בורא מיני מזונות, ולבסוף על המחיה ועל הכלכלה לפי שכל זמן שהלחם מבושל לא תואר לו ולא הדר. ובזמן שאינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי מרק או דבש בלי שום בשול אם יש כזית בפרוסה מברך עליהן המוציא ושלשה ברכות ובזמן שאין מבושלים ולא מחוברין אלא מפוררין לבד אף על פי שאין בהן כזית ולא תאר לחם שהן דקין מאד מברכין עליהן המוציא ושלש ברכות לפי שמאחר שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא מתורת לחם. כל זה כתב הרב רבינו יונה בשם כמה גאונים ז"ל. ורבינו חננאל ז"ל כתב שאין מברכין המוציא על פרורין פחותין מכזית אפילו יש בהן תואר לחם.
ובשבת ובי"ט בוצע על שתי ככרות שלמות דכתיב לחם משנה והוא קרא יתירא דמדכתב רחמנא שני העומר לאחד לא אצטריך למימר לחם משנה אלא ודאי לאשמועינן דחייב לבצוע על שתי ככרות שלמו' הוא דאתא. ויש נוהגין לבצוע התחתון לא העליון. ואנו נוהגי' לבצוע העליון. ורב דבצע אכולא שירותיה פירש ה"ר שמואל בר דוד ז"ל משום דקא דריש שתהא הבציעה פי שנים משאר ימות החול. ובתנחומא מצאתי כל מלי דשבת כפול שני כבשים. מזמור שיר ליום השבת. לחם משנה. זכור ושמור. ונראה שהמנהג על זה להדליק שני נרות כל זה מחבור ה"ר אשר מספ' המנהגות. ועוד כתב שם מחייבי כל ישראל לאכול שלשה סעודות בשבת. ונהגו הקדמונים להפסיק בשחרית בין סעודה לסעודה ופורסין מפה ומברכין ברכת המזון ויש מי שעומד מן השלחן והולך לטייל חוץ לבית או בתוך הבית ואומר פרק אחד או משנה אחת או מזמור ומנהג יפה הוא דפריסת מפה מקרי הפסק לגבי חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום דפורסין מפה ומקדשין. וצריך לקבוע שלשתן על היין ושלשתן יבצע שתי ככרות שלמו' ויברך המוציא. ורבו דעו' חכמים בגמרא כיצד הוא עושה והטוב והנכון שבכל המנהגות להיות שתיהן שלימות ובוצע האחת כרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא פירוש נקיט תרתי לזכרון לחם משנה ובצע חדא לזכר שהאח' לבו ביו' והשני מתקיים ומניח לשבת ולא הבאיש ורימה לא היתה בו. ואם מקלע ריפתא דערובא בצעינן עלה פי' ליום השבת אחר שבשלו ואפו כל מה שהיו צריכי' והטעם הואיל ועבד ביה מצוה חדא נעביד בהו מצוה אחריתי. ונוכל ללמוד מזה לשאר דברים כגון באגודה של הדס של לולב שמיחדין אותו להריח על הבשמים במוצאי שבת וכן שירי פתילות של שבת שמדליקין אותן במ"ש לברך על האור הואיל ועבידנא בהו מצוה חדא נעביד בהו מצוה אחריתי.
<h2>דף מ.</h2>
לשון הר"ש ז"ל ומקמי דליבצע בעו למתן מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד ובתר דשרי ובצע אסור ליה לאשתעויי עד דטעי' אותה פרוסה ואי אשתעי מקמי דטעים צריך לחזור ולברך. וה"ה בכלהו ברכתא דמיכלא ומשתיא אי אפסיק להון צריך לחזור ולברך אבל אי אפסיק לצורך מיכלא לא הוי הפסקה והיכי דמי הפסקה זו אמר רב טול ברוך טול ברוך לא הוי הפסקה והבא מלח או לפתן ואפילו גביל לתורי' לא הויא הפסקה דכולהו צורך אכילה הוא דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת וברכת וכולהו בדיעבד וכד שרי המוציא לא לבצע ויברך ואח"כ יאכל אלא מברך תחלה ואח"כ בוצע וצריך שתכלה הברכה עם בציעת הפת. והיכא דאקרי ואכל לחמא ואשתלי ולא שרי המוציא ובתר הכי אדכר הדר שרי המוציא ואכיל ודוקא דלא גמר סעודתיה אבל אי גמר סעודתיה ולא יכיל למיכל טפי לא ליברך דמעיקרא הוה חזי ליה לברוכי המוציא וכיון דאכיל וגמר ליה אדחי ליה וכל נראה ונדחה שוב אינו נראה. והכי אמרי' בכל ברכות דמקמי מיכלא ומשתיא דכיון דגמר אדחי ליה ואינו חוזר ונראה ע"כ.
ועל מיני המרקחת שמביאין מארץ מרחק ואין אנו יודעין אם יש בהן פרי העץ או פרי האדמה מברכין עליהן מספק בורא פרי האדמה שהיא כוללת פרי העץ וכן אמרו רז"ל על פירות האילן אם בירך בורא פרי האדמה יצא. ויש אוסרין אותן המרקחת משום געולי גוים ואע"פ שסתם כליהם אינן בני יומן והיה לנו לומר שנותן טעם לפגם הוא ומותר בשאין האסור בעין באלה המרקחת הוי נותן טעם לשבח לפי שהכלים משביחין המרקחת וממתקין אותן ואפי' אינן בני יומן. והרבי יונה ז"ל כתב שאין טעם זה נכון לפי שודאי טעם הכלי פוגם המרקחת אחר שהוא ממתקו ושבח המרקחת בהיותן חריפין וכיון שכן מותרין הן שכל נותן טעם לפגם מותר כשאין האסור בעין. ועוד יש ראיה להתיר ממה שאמרו רז"ל האי המלתא דאתי' מבי' הנדואי שריא. נראה באמת שלא חששו לכליה' כלל.
ואמרו ז"ל ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, על פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא. ועל כלן אם אמר שהכל יצא. ואפי' על הפת ועל היין.
לשון הר"ש ז"ל כללא דמילת' אי זהו מין עץ ואי זהו מין עשב כל אילן דנתרין טרפי' בסיתוא ופיישן גווזיה ועיילי מיא בגווזיה ומהנפיק טרפיה מגווזיה אילן הוא ומברכין על פירותיו ב"פ העץ, וכל אילן דיביש בסיתוא וכלו לגמרי גווזיה וטרפיה והדר פרי משרשין דידיה עשב הוא ומברכין על פירותיו בור' פרי האדמה. כלל אחר כתוב בתוספתא כל שמוציא עלין מעציו עץ הוא ומברכין על פירותיו בורא פרי העץ וכל שמוציא עלין מעקרו עשב הוא ומברכין על פירותיו בורא פרי האדמה עכ"ל הר"ש ז"ל. והר"ם מקוצי ז"ל כ' כלל אח' כל דבר שנלקט הפרי ונשאר העץ להוציא פירות בשנה האחרת קרוי עץ ומברך בורא פרי העץ שמין אילן הוא.
<h2>דף מ:</h2>
ועל כל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר וגבינה וחלב ודגים וביצים ומים ומלח זימית שקורין שלמויי"ר מברכין שהכל. ועל כל אלה מברכין שהכל, יין תפוחים יין תותים ורמונים וכיוצא בהן, ועל הפת שעפשה ועל היין שהקרים ועל תבשיל שעברה צורתו ועל הפירות שנשרו קודם בשולן והם נקראין נובלות ועל הגובאי הוא מין ארבה שיש לו ד' סימני טהרה, ועל כמהין ופטריות שהן מינין ידועים הנבראים משומן ומלחלוחית הקרקע ויש מהן נבראין בעצים על כל אלה מברכין שהכל.
<h2>דף מא.</h2>
מי שהיו לפניו מינין הרבה אם הן משבעה מינין כגון תאנים וענבים ורמונים כל הקודם בפסוק קודם לברכה. ויש לו להקדים ענבים לתאנים ותאנים לרמונים, ורמונים לזיתים, וזיתים לתמרים, ואם יש באותן המינין ממין ז' וממין אחר בזמן שברכותיהם שוות כגון אתרוג וזית מברך על מין הז' ופוטר המין האחר. ואם אין ברכותיהן שוות אם הברכה אחת שהכל והאחרת בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה מקדים בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה לפי שהיא חשובה, ואם הברכה האח' בורא פרי העץ והאחרת בורא פרי האדמה מקדי' החביב לו יותר תחלה. ואם תאמר היאך נוכל לומר שיקדים פרי העץ לפרי האדמה אם הוא חביב לו והא אמרינן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה ופרי האדמה מוקדם בפסוק דכתיב ארץ חטה ושעורה. ויש לומר שמה שאמרו רז"ל כל המוקדם בפסוק קודם לברכה לא אמרו בכל ז' מינין אלא בפרי האדמה בפני עצמו ובפרי העץ בפני עצמו כגון אם היו לפניו חטה ושעורה שיש להקדים חטה לשעורה או אם היו לפניו גפן ותאינה שיש לו להקדים גפן לתאינה אבל אם היו לפניו חטה וגפן מקדים החביב לו יותר כמו שביארנו. ועוד י"ל כי בכל שבעה המינין אע"פ שאין ברכותיהם שוות אמרו רז"ל כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה ואם היו לפניו חטה וגפן יש לו לברך על החטה תחלה והוא שיאכל החטה על ידי תבשיל שברכתו חשובה שהיא בורא מיני מזונות. ומה שאמרנו שאם היו לפניו פירות האילן ופירות האדמה שיקדים החביב לו דוקא כשברכותיהן שוות בורא פרי האדמה ובורא פרי העץ כמו שיאכל החטה כמות שהיא. וכתב ה"ר יונה ז"ל שאם בירך על פרי האדמה בורא פרי האדמה ואחר כך הביאו לו פרי העץ שצריך לברך עליו בורא פרי העץ אף על פי שאמרו בירך על פרי העץ בורא פרי האדמה יצא, זה לא יצא לפי כשבירך על פרי האדמה לא היה מתכוין שיביאו לו מין זה הטעון ברכת פרי העץ אבל אם היה מתכוין ויודע שיביאו לו מין זה ודאי יצא בברכת בורא פרי האדמה. וכתב הבה"ג שאם היו לפניו פירות האילן ופירות האדמה שיש לו להקדים ברכת פירות האילן דהיא ברכה חשובה שהיא פרטית לפירות האילן בלבד אבל לא ברכת פרי האדמה שהיא כללית אף לפרי העץ כמו שאמרו רז"ל ברך על פירות האילן ב"פ האדמה יצא. ורוב הגאונים חולקין עליו על זה ואומר' כי לעולם שיהיו לפניו פירות האילן ופירות האדמה מקדים החביב תחלה כמו שכתבנו. וה"ר דוד בר לוי ז"ל כתב פסקא דמלתא הכי הוא דכי יש לפניו מינין הרבה כל היכא דחד עיקר וחד טפל מברכין על העיקר ופוטר את הטפל אפילו בצנון וזית דצנון פרי האדמה וזית פרי העץ מז' המינין, אם הצנון עיקר והזית טפל ברכת הצנון פוטרת הזית ואם אין שם טפל לחבירו הולך אחר החביב לו ואפי' בצנון וזית נמי מברך על הצנון ואחר כך מברך על הזית, ואם ברכותיהן שוות כגון אתרוג וזית מברך על החביב ופוטר האחרים ואם אין אחד מהן חביב יותר אם ברכותיהן שוות מברך על של ז' המינין ופוטר את האחרים ואם יש שם ב' או ג' מז' המינין מברך על כל המוקדם בפסוק. ואם הן רמון ותמר מברך על התמרים שהוא שני לארץ אחרון שבפסוק. וכן נמי בזית ורמון מברך על הזית, ואם היו שם ממין שבעה ומשאר פירות האילן ושוין בחביבותן מברך על מין ז' ופוטר את האחרים. ואם היו פירות האילן ופירות האדמה ואין שם משבעה המינין וגם אין שם חביב יותר מברך על פירות האילן שחשובין יותר וחשובה ברכתן. ואם היו פירות האילן או פירות האדמה וכמהין ופטריות או ביצים או שאר דברים שברכתן שהכל אפילו חביבין יותר הדברים שברכת' שהכל אין ראוי להקדים ברכת' משום חביבות', דברכת שהכל לאו ברכה חשובה היא ומברך תחלה על הפירות דחשיבי וחשובה ברכתן. וזה דעת הרב בעל ההשלמה ז"ל ומוכח ליה מעובד' דמייתי בגמרא (לט.) מתרי תלמידי דיתבי קמיה דבר קפר' ואייתי לקמייהו כרוב ופרגיות וברכת כרוב בורא פרי האדמה וברכת פרגיות שהכל שהן מין בשר ופס' דחשיב עדיף דהיינו כרוב דחשיב בברכה ואע"ג דפרגיות חביבי ליה טפי כדאמרי' בגמרא. וכל זה שאמרנו הוא דיני ברכה שלפניה' אבל ברכה שלאחריה' אם היו מיני' הרבה והיו בהן ממין ז' מברך עליה' על העץ ועל פרי העץ ופוטר נמי שאר מינין שהיא כוללת כל מיני פרי העץ וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואם היו משאר מיני פרי העץ ופרי האדמה הוי ברכה שלאחריה' בורא נפשות ופוטר את הכל. אבל אם אכל פירות ממין ז' ובשר או ביצים או שאר דברים שברכתן שלאחריה' בורא נפשות אין ברכת פירות העץ פוטרת השאר ומברך על זה וחוזר ומברך על זה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וצריך לעיין לזה שאמרנו דאפילו בצנון וזית שאם היה הצנון עיקר ברכת הצנון פוטרת ברכת הזית מברכה שלפניה אם נאמר שיפטור אותה מברכה שלאחריה ג"כ או לא ואפשר דהוא הדין דפוטר אותה מברכה שלאחריו גם כן. וכתב אחד מתלמידי רבני צרפת על רבו כמה פעמים ראיתי מורי הרב כשמביאי' לפניו על השלחן בשר של חדוש או בשר מבושם או בצים מטוגנין בדבש או דבר שהוא חביב בעיניו נוטל אותו דבר ומברך עליו קודם שיברך על הפת המוציא ואומר זה חביב עלי יותר מן הפת ונוח לי לברך עליו תחלה לשבח את קוני באשר אני אוהב. וגם ראיתי כשמביאי' לפניו שני מיני פירות מז' המינים בזה אחר זה שמברך על השני אע"פ שבירך על הראשון כיון שלא היה לפניו בשעה שבירך על הראשון. וכתב אחד מן הגאונים שמי שהיו לפניו שני מיני' שאין ברכותיה' שוות כגון צנון ואתרוג ואינן מז' המיני' מברך על החביב תחלה ואף על פי שאינו רוצה בו אלא בסוף ויאכל מעט ממנו ואחר כך יברך על המין האחר ויאכל אותו ואחר כך אוכל המין האחר בלא ברכה כלל שאין אכילת המין השני הפס' אחר שדעתו היה לאוכלו בסוף.
<h2>דף מא:</h2>
ודברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אינם טעוני' ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונ' ברכה לפניהם ולא לאחריהם. ובשמועה זו מפרשי' הגאונים כמה פרושים. אמנם הנכון מה שפירש ה"ר יצחק ז"ל וזהו פי' דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה כגון בשר ובצי' ודגים וגבינה שאין דרך לאוכלן שלא בשעת סעודה כמו שדרך לאכול פירות אבל דרכן של אלו לאוכלן בשעת סעודה להשביע, וכן דרך דייסא וחביץ קדירה ושאר מיני קדירה. פי' דייסא תבשיל של חטין כתושי'. חביץ קדירה תבשיל שעושין מקמח ודבש ונעשת עבה על ידי הדבש שדרך כל אלה לאכלן בשעת סעודה להשביע וכיון שהדבר כן מעיקר הסעודה הן שהרי משביעי' וכונתו של אדם להשביע ואע"פ שאוכלן בלא פת אינו מברך לא לפניהן ולא לאחריהן לפי שנכללי' עם הפת עצמו וברכת הלחם שברך תחלה וכן ברכת המזון שיברך בסוף פוטרתן. אבל דברים שאינן באין מחמת סעוד' כלומ' שדרכן לאוכלן כל היום אפי' שלא בשעת סעודה כגון פירות וכיוצ' בהן אם הביאן בתוך סעוד' ואוכלן בלא פת אינן מעיקרי הסעודה וטעוני' ברכה לפניה' שאין נגררי' אחר ברכת המוציא שברך תחלה אבל אין טעוני' ברכה לאחריהם כיון שעתיד לברך ברכת המזון על מה שאכל גם זה נכלל עמו ודברים הבאים לאחר סעוד' כלומר אחר שסיימו כל סעודתן אין אותן הדברים נטפלי' עם המאכל כלל אע"פ שעדיין לא ברכי ברכת המזון וצריך לברך עליהן ברכה הראויה להם תחלה וסוף. וכתב רבינו יצחק הזקן ז"ל כי מה שאמרו רז"ל דברים הבאין לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם זהו בימי חכמי התלמוד שהיה מנהגם לעקור השלחן קודם ברכת המזון ועל כן אמרו שאין מצטרף כלל עם מה שאכל אבל נראה כסעודה בפני עצמה וע"כ צריך לברך עליו תחלה וסוף. אבל בזמן הזה שאין המנהג לעקור השלחן עד אחר ברכת המזון אע"פ שנסיים לאכול כל זמן שלא נברך ברכת המזון אינו נקרא לאחר סעוד' אלא דנין הדבר כמו בתוך הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. וכן צריך לפרש בכל מקום שנמצא בתלמוד לאחר המזון אין הדין נוהג אלא בימי חכמי התלמוד אבל עכשיו יש לו דין כמו בתוך הסעודה.
כתב גאון מי שאינו בקי במטבע ברכה שנתקנה על הדבר שירצ' לאכול יאכלנו בתוך הסעודה דפת פוטרת הכל ואם לא יעשה כן מכל מקום מוטב שלא יאכל ממנו כלל, וכן מסיק בירושלמי ר' ירמיה בעי הדין דאכיל סולת מאי מברך בסופיה ומשני ר' לא אכל סולת מן יומוי שלא לברך אחריה ברכה שלא נתקנה. וכן אמרו ז"ל כל שהוא עיקר ועמו טפל מברך על העיקר ופוטר את הטפל מכאן למדנו שאם מלפת אדם את הפת במיני פירות כגון תאנים וענבים ואגוזים ותפוחים והדומה להם או במיני ירקות כגון תבשיל של מיני קטניות או תבשיל של מיני דגן או תבשיל של קמח והדומין להן ואין צריך לומר דברים המיוחדין ללפת כגון בשר וגבינה ודגים וחלב ובצי' כל אלו הפת פוטרתן ואע"פ שלא היו על השלחן כשברך על הלחם וכן יכול אדם לטבול פתו ביין ולא יברך על היין כלל כי הפת עיקר והיין טפל וכבר ברך על הפת ולעולם אינו חייב לברך על המשקה לא בפ"ה ולא שהכל עד שישתה אותו בלי תערובת וכן כשנותני' בקערה יין ומלח או שאר תבלין לעשות מטעמים לטבול בהן בשר אין צריך לברך על אותו היין לפי שהבשר עיקר וכבר נפטר בברכת הלחם שהרי בא ללפת הפת. ואם יאכל הבשר בלתי פת יברך על הבשר שהכל ויפטור הטבול שהוא טפל לו. ויש גאונים שחולקין על זה ואומרי' כי ודאי דברים המיוחדין ללפת בהן כגון בשר ודגים ובצים וגבינה וחלב או תבשיל של ירקות שכל אלו אינן חשובי' מזון בפני עצמן אבל מיוחדי' הן ללפת אע"פ שלא היו על השלחן בשעה שברך על הלחם וגם לא היה בדעתו שיביאו אותן אלא שהובאו אחר כן דרך מקרה ומלפתין בו את הפת הפת פוטרתן. אבל מעשה קדירה של מיני מזון כגון תבשיל של חטי' ושל קמח והדומי' להם שהן מזון בעצמן אם הובאו על השלחן אחר ברכת הלחם אפילו אוכל אותן עם הפת אין הפת פוטרתן לפי שבטלה דעתו אצל כל אדם שאינן מיוחדין ללפת ולפיכך אין לפטור מברכ' שלפניהן אבל מברכה של אחריהם שהיא על המחיה ועל הכלכלה נראה ודאי שברכת מזון פוטרתן אחר שאוכל אותן בתוך הסעודה שברכת המזון פוטרת כל דבר מזון הבא בתוך הסעודה. וה"ה לכל פירות האילן שהובאו על השלחן אחר ברכת המוציא כגון אגוזים ותפוחים וכיוצא בהן אם אוכלי' אותן עם הפת כמו שדרך קצת בני אדם שמלפתין בהן את הפת נאמ' שבטלה דעתן אצל כל אדם וצריכי' ברכה לפניהם לפי שאין ברכת הלחם פוטרת אלא דבר שיש לו תור' לפתן מה שאין כן באלו אלא אם הובאו על השלחן קודם ברכת המוציא שוב אין צריכי' ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם לא פירות ולא מעשה קדירה כי כיון שעומדין לפניו בשעת המוציא היה דעתו על כל מה שהיה לפניו שמלפת את הפת. וכן אמרו רז"ל ברך על הפת פטר את הפרפרת. ופרפרת נקרא כל דבר הבא עם הפת. וכן כתב ה"ר יונה ז"ל שאם מביאין על השלחן מיני פירות ללפת ואח"כ אוכלין בלא פת אחר שאכלו בהן הפת שאינן צריכין ברכה מאחר שמתחלה עשו מהן עיקר הלפתן ונפטרו בברכת הפת.
<h2>דף מב.</h2>
כשאדם בא לסעוד נוטל ידיו תחלה ומברך על נטילת ידי' כתב הר"מ אסו' לאדם לדבר משעת נטילה עד אחר ברכת המוציא משום הסח הדעת כדאיתא בברכות תכף לנטילה המוציא.
<h2>דף מב:</h2>
בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו ואין האחד יכול לפטור את האחרים כמו בברכת הלחם וברכת המזון לפי שאין בית הבליעה פנוי פי' שמתוך שאוכלין אין מכוונים לבם לברכה שזה מברך לפיכך אינן יוצאין בה וצריך כל אחד ואחד לברך לעצמו. ויש מפרשין שאין בית הבליעה פנוי אינן יכולין לענות אמן בפה מלא, וכתיב ימלא פי תהלתיך ולפיכך אינן יוצאין בו. והנכון שאינן יכולין לענות אמן מפני הסכנה, וכן נראה מהירושלמי ששנינו כל אחד מברך לעצמו שאין בית הבליעה פנוי, א"ר מונא הדא אמר' האי מאן דעטיש בגו מיכליה אסיר למימר ליה אסותא משום סכנתא. כתב הר"י בא להם יין לאחר המזון בין שהוא טוב בין שהוא גרוע מברך עליו הטוב והמטיב כשיש אחרים עמו. ורבני איברא היו נוהגין שאחד פוטר את האחרים לענין הטוב והמטיב שאינו בא אלא לשמחה ובשביל האחרים ומסתברא טעמיהו. והר"ף ז"ל כתב ואחד מברך לכולן אפי' בתוך המזון ורבים נוהגין כן. ובמחזור דויטרי כתב שאם אמר סברי מורי שאחד מברך לכלן בפ"ה. ורבינו יחיאל אמר כיון דבתוך הסעודה הוא בא ואין בית הבליעה פנוי אם כן לענין הטוב והמטיב נמי כל אחד מברך לעצמו מידי דהוה אברכת בפ"ה. ואם תאמר אם כן מה שייך בכאן המטיב לאחרים, יש לומר דכיון ששנים נהנין מאותו דבר שייך ביה המטיב לאחריני אף על גב דכל אחד מברך לעצמו וראיה מההיא דאמרינן (ברכ' נט:) אמרו לו ילדה אשתך זכר מברך הטוב והמטיב הטוב לנפשיה והמטיב לאחריני לאשתו ומי לא עסקינן שעומד רחוק מאשתו שאין אשתו נפטרת בברכה זו שמברך הבעל לפי שאינה שומעתו ואם כן גם היא צריכה לברך לעצמה הטוב והמטיב אלא שמע מינה ששניהן נהנין מדבר אחד מברך הטוב והמטיב אע"ג דכל אחד מברך לעצמו. והיכא שמתכוני' המסובין לפטור עצמן מבפ"ה יש להסתפק אם יפטור אותם אם לאו. ונראה דלא כפר"ח ז"ל דלא פלוג רבנן.
ומה שאמרו ז"ל היו יושבין כל אחד מברך לעצמו כלומר שאכלו בלא הזמנה אלא שהיו יושבין וכל אחד התחיל לאכול ולא הסכימו לאכול יחדיו. אבל אם הסכימו אחד מברך לכולן. ודייקי רבוותא הסבו אין לא הסבו לא ואי אמרי נזיל וניכול נהמא בדוך פלן אף על פי שלא הסבו אלא שכל אחד אוכל מככרו אין צריכין לקבוע מקום ואחד מברך לכלן. וכן אם היו רוכבין על גבי בהמה ואמרו נאכל ולא ירדו מעל בהמתם אף על פי שכל אחד אוכל מככרו מצטרפין בין לברכת המוציא בין לברכת שלש אם עמדו במקום אחד אבל אם היו מהלכין צריכין כל אחד לברך לעצמו. ואם היו אוכלין בשדה מפוזרין ומפורדין אף על פי שהיו אוכלין כולן בשעה אחת ומככר אחד כיון שלא קבעו מקו' ואוכלין בפזור אינן מצטרפין. ועוד כתב רבינו יצחק הזקן ז"ל וכי מה שאמרנו הסבו אין לא הסבו לא היה בימי חכמי התלמוד שהיה מנהגם להיות בפני כל אחד ואחד שלחן ומפה בפני עצמו ועל כן צריכה הסבה להצטרף אבל בזמן הזה שיש לכל החבורה שלחן אחד אין לחוש להסב כי בישיבה מצטרפין ואף על גב שכל אחד אוכל מככרו אחד מברך לכלן בין ברכת המוצי' בין ברכת המזון. והר"י מקורבל"י ז"ל כת' והיכ' שלא קבעו מקום לסעוד' רק במקרה ישבו שלשתן יחד כל אחד מברך לעצמו בין לענין ברכת המוציא בין לענין ברכת המזון ואם קבעו מקום אחד מברך לכלן וכן אם היו מהלכין בדרך ואמרו נזיל וניכול במקו' פלוני נתחייבו בזימון עכ"ל והגיה עליו הר"ף ז"ל ואמר מיהו בתוספו' משמ' לדידן הוי פת קביעו' אך כשמהלכין בדרך עד שישבו צ"ע עד כאן לשונו. ברכת היין בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן כתב הר"ם כשנכנס אדם בבית חבירו ויש לשם חבורו' הרבה שאוכלין וכל אחד מושיט לו כוסו מברך על כל אחד ואח' בפ"ה בכל פעם הוא נמלך. וכתב רבינו יצחק הזקן ז"ל שיין שלפני המזון פוטר את שבתוך המזון לפי שהיין שלפני המזון לשתות ושבתוך המזון בא לשרות זה שבא לשתו' פוטר זה שבא לשרו' ולפיכ' בשבתות וימים טובים שאדם מקדש על היין קודם אכילה ומברך בפ"ה אינו צריך לברך על היין שבתוך המזון ולא מבעיא ברכת היין של קדוש לבד שאין קדוש אלא במקום סעודה ובדין הוא שיפטור יין שבתוך הסעודה אלא אפילו ברכת היין של הבדלה או כל זמן שישתה לפני המזון אחר שהסב לאכול יין שלפני המזון פוטר שבתוך המזון מהטעם שכתבנו.
<h2>דף מג.</h2>
ובני חבורה שישבו בהזמנה אחת לאכול פירות או לשתו' יין והסבו אחד מברך לכלן בתחלה ולבסוף צריך שיברך כל אחד ואח' לעצמו לפי שאין הסבה והזמנה מועילה והרמב"ם ז"ל כתב דפירו' לא בעו הסבה לפי שאין ראוי להחמיר עליהן כפת ויין ואף אם יהיו בלא הסבה אחד מברך לכלן. כ"מ בתשוב' שאלה שעשה לחכמי לוני"ל.
על כל עצי בשמים כגון פלפל זנגביל נרד וכרכום קנה וקנמון וכיוצא בהן מברך עליהן בורא עצי בשמים. וכן על כמה שמנים שמערבין בהן מיני עצי בשמים מברכין עליהן בורא עצי בשמים, וכתב הראב"ד ז"ל דוקא כשהעצים שם אבל אם הוציאו העצי' משם אין מברכין עליהן אלא בורא מיני בשמים ועל כל מיני עשבי' שיש להן ריח טוב מברכין עליהן בורא עשבי בשמים. ועל המוס"ק שהוא מחיה וי"א שהוא זיעת חיה וי"א שהוא נעשה בחטוטרת חיה ידועה שמתקבץ על צוארה כמין דם ונקפה שם ונעשה מוס"ק ודאי מברכין עליו בורא מיני בשמים. ועל הורד ומי הורד הנקרא אייג"א רוש"א והלבונ' והמצטק וכיוצא בהן כתב הרמב"ם ז"ל שמברכין בורא עצי בשמים. והאוכל מן הורד או שתה מי הורד מברכין בורא פרי העץ וי"א בורא פרי האדמה דלאו פרי עץ נינהו אלא כפרי האדמה מפני שהזרע שלו עיקר הפרי והעלין הן הפרחים. ולענין ערלה כתב הראב"ד ז"ל שאין חוששין לפי שאינן פרי ממש ואין להן דין שומר לפרי דלא ידעינן כי שקלינן להו סמדר אי לקוט פירא או לא. ולא ראינו אדם נזהר בזה ואפשר כי מפני שהוא ספק ערלה בחוצ' לארץ שמותר. והראב"ד ז"ל כתב שעל מי הורד והלבונה והמצט"ק אין מברכין אלא בורא מיני בשמים. ונתן ר' יונה טעם לדבריו שאין מי הורד באין מעץ הורד אלא מהפרי הנברא בתוכו, אמנם נוכל להעמיד דברי הר"ם אחר שבאין מהדבר שנברא בעצי הורד. אכן כל דבר שלא נודע על נכון הברכה טוב לברך בורא מיני בשמים ויצא.
<h2>דף מג:</h2>
ועוד כתב הרמב"ם ז"ל שאם היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים שמברך על זה וחוזר ומברך על זה שאין האחד פוטר את חבירו אחר שאין ברכותיהן שוות. ועוד כתב על ריח טוב של אסור או בריח בגדים מוגמרים בבשמי היתר שאין עיקר הבשם בהן שאין מברכין עליהן כלל. ועוד כתב הראב"ד ז"ל שאם היו עצי בשמים ועשבי בשמים מעורבין זה בזה שמברכין עליהן בורא מיני בשמים שהיא ברכה כוללת הכל. המריח אתרוג או תפוח או חבוש או כל פרי שיש לו ריח טוב מברכין שנתן ריח טוב בפירות והאוכל אתרוג או חבוש או שאר מיני פירות מרוקחין בדבש ומתובלין בבשמים אין מברכין אלא על הפרי לפי שהוא העיקר והשאר טפל ונפטר בברכת העיקר וכן הדין באוכל המרקח' שעושין מן הורדים שמברך על הורד ופוטר את הדבש או הצוקר"א לפי שהכל טפל לורד. ולפי ענין זה כתב הר' דוד בר' לוי ז"ל וזה לשונו אפשר לומר בזה שנהגו ברוב מקומות לעשות מעט מעט משתה יין שקורין מרקחת ופעמים שנותנין מרקחת על רקיקין דקין ואותן רקיקין טפלין למרקחת שהדבר ידוע שאין באין שם לאכול לחם ואותן הרקיקין אינן אלא לדבק המרקחת עליהן כדי שלא יטנפו הידים בדבש הלכך הרקיק היא טפילה וברכת המרקחת פוטרה וכבר בארנו שאין מברכין אלא על האגוז ולא על הדבש.
והמריח בפת ונהנה מברך עליו בורא מיני בשמים, ועל זה נהגו מקצת אנשים שאין להם הדס במוצאי שבתות לברך עליו ולהריח בו במקום הדס. ולכל ריח שבעולם אין מברכין לאחריו כלל, והטעם לפי שכשמפסיק הריח מחוטמו עברה הנאתו מה שאין כן באכילה. היו לפניו שתי ברכות אחת של טעם ואחת של ריח נותן המין של טעם בימינו ומברך עליו תחלה לפי שהיא חשובה שאותה הנאה היא נכנסת בגוף ונהנה ממנו, ואחר כך נוטל של ריח ומברך עליו. ויש ללמוד מזה מה שאנו נוהגין במוצאי שבת כשמתחילין על הכוס לאחוז היין בימין ומברך ב"פ הגפן, ואחר כך נוטלין הכוס בשמאל ואוחזין ההדס בימין ומברך בורא עצי בשמים שהדבר שמברכין עליו ראוי לאחוז בימין בשעה שמברך.
<h2>דף מד.</h2>
כתב הר"ם כשאוכלין שני מיני פירות או שלשה או אפי' מין אחד אם כלן לפניו בשעה אחת מברך על כל אחד ואחד לבדו ברכה ראשונה לבד מפני הסח הדעת אבל לא ברכה אחרונה. והגיה הר"ף ז"ל עליו, מיהו כשאדם אוכל בבית חבירו כגון בברית מילה ופורים די לו בברכה אחת על כלן ואפי' כלה מין זה קודם שיביא לו מין אחר דכיון שתלוי בדעת בעל הבית אינו עושה הסח הדעת כדאמרינן בברכות אנן אדעתא דריש גלותא סמכינן עכ"ל הר"ף ז"ל. עוד כתב הר"מ כשאדם אוכל פירות ודעתו לשתות יין אחריהן מברך קודם השתיה ברכה אחרונה על הפירות שהיא בורא נפשות רבות ואחר כך בורא פרי הגפן על היין כדי להרבות בברכות. וכתב אחד מן הגאונים ז"ל כל דמברך לאחר היין שבתוך הסעודה קודם ברכת המזון הרי זה משובח שהיין שבא לאחר ברכת המזון אינו פוטר היין הבא בתוך הסעודה לפי שמפסיק בברכת המזון ומסיח דעתו בנתיים. וראיה גדולה על זה ממה שמברכין בפ"ה על הכוס של ברכת המזון ואם אין ברכת המזון הפסק למה מברכין בפ"ה על זה הכוס והלא מן הדין הוא שיפטר ביין שבתוך המזון. הרי למדנו שיין של ברכת המזון אינו נגרר עם יין שבתוך הסעודה ולפיכך צריך לברך לפניו ולאחריו שכיון שהדבר כן במה יפטר מברכה של אחריו אלא ודאי צריך לברך על הגפן ועל פ"ה קודם ברכת המזון. אמנם אותו הגאון ז"ל לא רצה לעשות כן בפני תלמידיו כדי שלא יטול עטרה ולקבוע הלכה לדורות אבל היה אומר כל העושה כן ינוחו לו ברכות על ראשו כי אין ברכת המזון פוטרת אלא דבר של מזון. וכן כתבו גאוני צרפת שבברכת שלש אינה פוטרת מעין שלש ואם אוכל אדם דייס' או חביץ קדירה וכיוצא בהן אע"פ שהברכה של אחריהן היא מעין ברכת המזון אין ברכת המזון פוטרתו. ומביאין ראיה ממה שאמרו ז"ל דברים הבאים לאחר סעודה טעוני' ברכה לפניהם ולאחריהם ואם כן שברכת שלש פוטרת מעין שלש למה נברך לאחריהם תפטרם ברכת שלש. ויש גאונים שחולקין קצת בדבר זה, ואומרים שדין זה ודאי בשאר דברים חוץ מן היין שודאי יין ברכת שלש שהיא ברכת המזון פוטרת מעין שלש. ואם שתה אחר שאמר הב ונברך שאמרו ז"ל אסור לשתות בלא ברכה מברך לפניו ואין מברכין לאחריו שברכת המזון תפטרנו ואפילו יברך ברכת המזון בלא כוס. וסיוע לדבר זה מה שאמ' ז"ל חמרא סעיד ומשמח והוינן בה ואם כן נברך עליה שלש ברכות ומשני לא קבעי אנשי עלויה נראה דאי קבעי אנשי עלויה היינו מברכין עליו שלש ברכות כמו על הפת. וכיון שכן דין הוא שתהיה לו מעלה יתירה על שאר המינים שתפטרנו ברכת שלשה כמו מעין שלש. השותה מים בסעודתו חייב לברך שהכל נהיה בדברו על כל פעם ופעם שהוא שותה לפי שאין קבע למים לפטור כל שתיותיו בפעם ראשונה כמו שיש ליין ששותין אותו לתאות נפש ולהשביע ולהברות ואפילו בלי צמא לפיכך הדין נותן לפטור כל השתיו' בפעם ראשונה, אבל מים שאדם נמלך מהן בכל פעם לא ישתה מהן אם לא מהכרח גדול ודעתו שלא לשתות עוד מהן אם יוכל לעמוד על עצמו צריך לברך בכל פעם ופעם. והקובע סעודתו על המים כגון חולה או ערב תשעה באב בסעודה המפסיק בה או מי שאינו שותה יין כל עיקר כשיברך ברכת שלש אחרי אוכלו לא יקבענה על הכוס כלל כ"מ. ור"ת ז"ל כתב שהשותה מים בסעודתו שלא לצמאו רק להעביר המאכל המעוכב בגרונו לא יברך עליהן כל עיקר לא לפניהם ולא לאחריהם כי מעיקר המזון הן וכן דעת הר"ם מקוצי ז"ל ומביא ראיה ממה ששנינו מפני מה אמרו דברים הבאין בסעודה מחמת סעודה אין טעונין ברכה לא לפניה ולא לאחריה מפני שהפת פוטרת והוינן בה אי הכי יין נמי ומשני יין גורם ברכה לעצמו כלומר היין יש לו חשיבות שבאה על ידו ברכ' אחרת כגון קדוש והבדלה ושאר ברכות מה שאין כן בשאר דברים. וי"מ גורם ברכה לעצמו שפוטר שאר משקין שאם ברך על היין ושתה אחר כן משקין אחרים אין צריך לברך עליהן לא לפניהן ולא לאחריהם שברכת היין שברך תחלה ושיברך בסוף פוטר אותן כמו ששנינו פת פוטר כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקי'. ואע"פ שאין הלכה מהפת הלכה היא מהיין. וי"מ גורם ברכה לעצמו שעל כל שאר הדברים אין מזכירין בברכ' שם האילן המגדל אותן אלא בפ"ה סתם היא כללית ועל היין מזכירין הגפן שיצא ממנו היין וזהו חשיבות ומעלה שיש לו על שאר פירות. הרי למדנו שמתוך חשיבות שיש לו אין הפת פוטרתו אבל מים שאין לו טעם זה הפת פוטרתן. ויש דוחי' ראיה זו ואומר' שאין לדמו' המים ליין כי ביין שהוא מזון ודאי היינו אומר' שהפת תפטרנו אם לא מטעם שגורם ברכה לעצמו אבל מים שאינן מעין מזון אין הפת פוטרתן. ודחוי זה אינו כלום שאף המים הן מעין מזון אחר שבאין בסבת הפת והלכך הדין נותן שתהיה הפת פוטרתן. ואע"פ שיצמא למים קודם שיברך על הפת אין לומר שלא באו המים בסבת הפת שהיה צמא קודם לכן ויהיה צריך לברך עליהן מעת שתיתו אותן כי מאחר שלא רצה לשתות קודם אכלו הפת כדי שלא יזיקוהו המים בלתי הפת נראה ודאי שאותה שתיה בסבת הפת הוא, הדין הוא שתהיה הפת פוטרתן.
וכתב הרמב"ם ז"ל בברכת מעין שלש ובעל הגפן ועל פ"ה ובעל העץ ועל פרי העץ צריך להזכיר מעין המאורע כמו שמזכיר בברכת שלש אחר שיאמר מעין בונה ירושלים, וכן מצינו בירושלמי וצריך להזכיר בה מעין המאורע של שבת בשבת ושל יום טוב ביום טוב ושל ר"ח בראש חדש. והורו רבינו חננאל ור"ת ז"ל שאם אכל אדם מיני מזונות ושתה יין ואכל פירות מז' המינין שכולל כלן יחד ויוצ' בברכה אחת לכלן ויאמר כנוסח זה בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ, וחותם על הארץ ועל המחיה ועל פרי העץ. וכתב רבי' אשר ז"ל ומצאתי בהלכתא גברתא שחיבר הנגיד ז"ל שאמ' שאם אכל תאנים או ענבים ושתה יין בבת אחת מברך על הארץ ועל פרי העץ ועל פרי הגפן בשם רבינו האיי גאון ז"ל. וכן מצאתי בחבור הר"ם ז"ל וכן מצאתי בו שאם אכל תאנים ושאר פירות שאינן משבעת המינין שמברך ברכת מעין שלש ותו לא צריך לברך על שאר פירו' דכלהו פרי העץ נינהו אבל אם אכל בשר ושתה יין מברך על הבשר בורא נפשות ועל היין על הגפן משום דבשר לא דמי ליין ולא לפירו' לפיכ' אם אכל תאנים ואכל בשר כמו כן מברך על הבשר ולא יפטרו התאני' את הבשר ע"כ, ויש שחות' כל ברכ' אחת מעין שלש בין של מיני מזונו' בין של יין בין של פירות בא"י על הארץ ועל הפירו' וכן דעת הר"ם מקוצי ז"ל. ובני ארץ ישראל פי' היושבין בארץ ישראל מפני שבח הארץ חותמין על הארץ ועל פירותיה, אך אם פירש מן ארץ ישראל לחוצה לארץ אין צריך לשנות מטבע חוצה לארץ אבל [צריך] להפריש מהן מעשר וכן עשה הר' יונה ז"ל להורות הלכה למעשה.
וכתב רב עמרם בשם רב פלטי ז"ל כי השותה מים שלא מחמת צמא אלא מחמת דרך רפואה כגון להעביר המאכל שיש לו בבית הבליעה שאין לו לברך תחלה כיון שאינו שותה להנאה אבל לסוף מברך בורא נפשות רבות שכבר נהנה. ורבני צרפת חולקין בדבר זה ואומרי' שמה שאמרו ז"ל לענין שמן זית החושש בגרונו נותן שמן הרבה לתוך אניגרון שהוא מי שלקות של תרדין ובולע ומברך תחלה בורא פרי העץ על שמן זית שהוא עיקר ואע"פ ששותה אותו לרפואה כיון שנהנה ממנו דוק' בשמן זית או בדברים אחרים וכיוצא בו שהנאתן מצויה בכל ענין אבל במים שאין בהן הנאה כלל אלא כשהוא צמא עכשיו כשאינו שותה מהן אלא כדי להנצל מן הצער אינו מברך עליה' לא בתחלה ולא בסוף.
<h2>דף מד:</h2>
והאוכל או השותה דבר לרפואה ולא להנאה כלל והוא דבר שאינו מוטעם אינו מברך עליו כלל כיון דליכא הנאה לגרונו כמו שאינו מברך על המים ששותה לא לצמא אלא דחנקתיה אומצא או להעביר המאכל כמו שכתבנו.
<h2>דף מו.</h2>
ובעל הבית הוא שבוצע כדי שיבצע בעין יפה. עשר תיבות יש בברכה זו כנגד עשרה מצות התלויות בתבואה לא תחרוש לא תחסו' שדך לא תזרע כלאי' לקט שכחה ופאה חלה תרומה מעשר ראשון מעשר שני וכנגד עשר תיבות שיש בפסוק מצמיח חציר. שנים או שלשה או יתר שאכלו על שלחן אחד האחד פוטר את כלם מברכת הלחם אם לא ירצו כל אח' לברך על עצמו והר"ש ז"ל כתב שמצוה לחלק ולברך כל אחד לעצמו והאח' המברך לכלם נוטל רשות מהם מדרך המוסר ואומר ברשות רבותי והם עונים ברשות שמים. ונהגו כל ישראל שלא להאכיל בהמה חיה ועוף ולא גוי מחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא כך כתב ה"ר אשר ז"ל ועוד כתב וקודם שיבצע אדם צריך לברך ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין.
<h2>דף מז.</h2>
ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שתכלה אמן מפי המסובין והטעם לפי שאין אדם רשאי לבצוע עד תום הברכה וזה שעונ' אמן כמברך ולפיכך יוצא בענייתו. ואין אחד מהם רשאי לאכול פירוש מאותו הככר שבצע עד שיאכל המברך אם לא ברשות המברך. וכתב בירושלמי דאם כל אחד ככרו לפניו מות'.
<h2>דף נ:</h2>
כלל גדול אמרו רז"ל באוכלין ומשקין דכל הפסד אוכלי' ומשקין דרך בזוי ובענין שימאסו מלאכול או מלשתות אסור. כיצד אין זורקין אוכלי' בכדי שימאסו ויפסדו מלאכול ואין סומכין הקערה בפת ואותן אנשים הסומכין הקערה בפת אף על פי שאוכלין אותו אחר כן לא טוב עושין. כתב הר"ם נ"ע אין לעשות כף מן הלחם לאכול בו אלא אם כן אוכל מן הכף בכל פעם וגם אין לחתוך בשר על הפת שלא יהא הפת נמאס כשצריך לאכול מן הפת כל פעם והוא נמאס. והר"ף ז"ל כתב מיהו אם אוכל אותו אחרי כן אין לחוש. ולא נוטלין הידים אלא במים ולא נטילה של מצוה בלבד דבעינן בה מים דאסמכינהו רבנן אקרא דידיו לא שטף במים אלא אפילו נטילה לנקיות בעלמא לא משום הפסד אוכלין חששו בו.
שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלתי ברכה אם היו משקין בולען ומברך עליהן ברכה שלאחריהן אבל ברכה שלפניהן הלכה לה. והראב"ד ז"ל כתב דאי אמר דמשקין בולען דוקא כשאין לו עוד מאותן המשקין דודאי מוטב שיבלעם ויברך ברכה שלאחריהן ולא שיפסיד אותן ויפסיד המשקה והברכה אבל אם יש לו עוד מן המשקה מוטב שיפליט אותו ולא יהנה בלא ברכה ויברך על השאר תחלה וסוף ואין חוששין להפסיד מלא פיו משקין ואם הכניס אוכל לתוך פיו בלא ברכה במדי דמאיס מסלקין לצדדין ומברך כדי שלא יהנה בלא ברכה וכיון דלא אפשר לא חיישינן למלא פי תהלתך.
<h2>דף נא.</h2>
וכתב הר"ם מקוצי ז"ל נסתפק לו אם ברך אם לא ברך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף. מי שאכל ולא ברך המוציא אם לאחר שגמר סעודתו נזכר אינו חוזר ומברך קודם לכן חוזר ומברך. וכתב הרב בעל התוספות ז"ל דכיון דברכת הנאה לפניו אסמכוה רבנן אקרא דקדש הלולים כמו שאמרו רז"ל אסור ליהנות מן העולם בלא ברכה וכל הנהנה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים דמשום לה' הארץ ומלואה כיון שכן האי מאן דמספק' ליה אם ברך אם לא ברך ועדיין הוא אוכל חוזר ומברך וכל שכן שכח ולא ברך דחוזר ומברך. ואפי' בהנאה פחות מכזית צריך לברך לפניו.
<h2>דף נט:</h2>
ואם בא יין אחר בתוך המזון מברך הטוב והמטיב כאשר כתבנו למעלה דקיימא לן שנוי יין אין צריך לברך בפ"ה כיון שברך על היין הראשו' אבל הטוב והמטיב מברך ואפי' אם היה היין גרוע מן הראשון מברכין עליו ברכה זו על רבוי הטובה ואמרו רז"ל שאין מברכין אותה אא"כ הוא מסב עם אחרים השותין אותו ונהנין עמו דהכי פי' דברכת הטוב לו והמטי' לאחרי' אבל אם הוא לבדו יושב אינו מברך הטוב והמטיב שכך אמרו רז"ל קצבו של דבר על שלו אומר שהחיינו ועל שלו ושל אחרי' אומר הטוב והמטיב. ובתוך המזון אין אחד יכול לפטור חבירו מברכה זו לפי שאין בית הבליעה פנוי כאשר כתבנו למעלה ואם באו להם כמה יינות בתוך הסעוד' צריך לברך על כל אחד ואחד כדאמרינן בגמרא ר' פלוני על כל חביתא וחביתא דהוה פתח מברך הטו' והמטיב. וכתב הראב"ד ז"ל שעל כל שינוי שיבא לו יברך הטוב והמטיב וכן אם ברך על הפת שפטר את הפרפרת מברך עליו הטוב והמטיב אבל בשנוי הפת לא ביאר שיברך הטוב והמטיב. ודעת קצת הפוסקי' דדוק' על שנוי יין צריך לברך הטוב והמטיב אבל על שנוי פת אין מברכי' לפי שהיין הוא ברצון הש"י ואין הדבר נותן לבני אדם לעשותו טוב או רע. תדע שכן הוא שהרי מחבית אחד יצאו כמה חביו' אחד טוב ואחד רע אבל הפת בידי אדם הוא לעשותו יפה או ההפך, ועל כן אין הדין נותן להיות מברך על השנוי כיון שברך על אותו שבתחלת הסעוד'. ויש חולקין על זה ואומר' שעל רבוי נברך הטוב והמטיב (ואינו) [ואנו] נהגנו כדעת הראשון.
כתב הר"מ שותה יין חדש אחר יין ישן או להפך אינו מברך הטוב והמטיב כי אם בפ"ה. וכל שלשים יום של תסיסתו נקרא חדש. והר"ף ז"ל כתב שלא לחלק כי לעולם מברכין הטוב והמטיב אפי' מן הגרוע רק שלא יהיה גרוע יותר מדאי.
